הסיפור שמאחורי הסיפור

גומא מנצח את הסרטן

היה לי תלמיד, בעצם עדיין יש לי, וגם אני תלמיד שלו.
 לימדתי ילד מקסים, קוראים לו גומא, שלוש שנים, מכיתה א' עד כיתה ג', ומאוד נקשרנו אחד לשני.
 בסוף כיתה ג' גומא עבר עם משפחתו לבסיס פלמ"חים, והקשר קצת נותק. אבל אחרי החגים קיבלתי את הבשורה – לגומא יש גידול סרטני ביד. הוא התחיל טיפולים, הקרנות, ואת כל המסע האימתני.. ילד בן 9.. מזל שיש לו אמא חזקה ואבא קצין.. הם נתנו לו את הכח לאורך כל הדרך..
 כמובן שחידשתי אתו את הקשר, והשתדלתי להזרים אליו כמה שיותר שמחה.
 הייתי שולח לו סיפורים, בדיחות, מסריט את החברים מהכיתה שלו מברכים אותו, שרים לו שירים, לפעמים הייתי מספר לו בסרטון פרק בנביאים, או על החגים, "להשלים" את החומר שהוא מפסיד…
 יצא לי גם לבקר אותו בבית ובבית החולים, וככה הייתי אתו לאורך השנה הקשה הזאת, עם כל הטיפולים. כשהסתיימו כל הטיפולים, וגומא כבר היה בריא, נפגשתי איתו ועם האחיות שלו להקלטה חגיגית. ניסיתי לשחזר אתם את ההרגשות, ובעיקר לתת לגומא להגיד מה היו המחשבות והמשפטים שחיזקו אותו לאורך כל השנה הזאת. כל כך שמחתי על ההקלטה הזאת, ואחר כך, כשערכתי את ההקלטה בבית, לא יכולתי לעצור את הדמעות…

מתגלשת במפלצת

היתה לי תלמידה בכיתה א' לפני שלוש שנים, מהמקליטים הראשונים אתי בבית הספר. בתחילת כיתה ב' התגלה אצלה גידול בראש, והיא עברה ניתוח. ברוך ה' הניתוח הצליח, אבל הראייה שלה נפגעה. היא כבר לא יכלה לחזור לכיתה הרגילה. היא נשארה בבית, עם אביה ואמא, וכל כמה ימים נסעה לעוד טיפולים.

התחלתי לשלוח לה סרטונים של החברים מהכיתה שלה, מברכים אותה, ומספרים לה בדיחות, וגם באתי לבקר אותה בביתה. היא הייתה מאוד מבוישת וסגורה, אז כדי לשבור את הקרח, הצעתי לה שנקליט יחד סיפור. יש לה חוש דרמה מאוד מפותח, וכשהקלטנו, היא הוציאה אותו החוצה, וזה עשה לה מאוד טוב. אחרי זה היא הייתה יותר מחייכת ושמחה.

מאז הייתי מגיע מדי שבוע להקליט אתה סיפור. פעם אמא מצטרפת, פעם אבא, ופעם האחיות. אבל תמיד התלמידה שלי היא הדמות המרכזית, שמדברת הכי הרבה. אני חושב שזה חיזק לה את הביטחון העצמי.

אחרי כמה שבועות התלמידה חזרה לכיתה שלה, יחד עם סייעת שתהיה "העיניים" שלה. פיניתי שעה בשבוע להגיע אליה, ולהקליט אתה עוד סיפורים. הפעם הצטרפו אליה הסייעת וחברות שהיא בחרה מהכיתה.

מדי פעם אמא שלה הייתה מעדכנת אותי על הרגשות שמציפים אותה בימים האחרונים ועל חוויות שחוותה, וביקשה שדרך הסיפורים נעסוק בהתמודדויות שלה: התגברות על פחד, התמודדות עם פרידה, שונות מכולם… הלבשתי את ה"בעיה" על דמות דמיונית, נתתי לתלמידה לשחק בהקלטה את אותה הדמות, וסיפרנו איך הדמות עוברת מהבעיה לפתרון. זה היה מעין שיעור פסיכולוגי בשבילה.

אחד מהסיפורים האלה הוא "מתגלשת במפלצת". הסיפור קרה באמת, לתלמידה ולאמא שלה, כשהיא הייתה בתקופה של פחד מכל דבר. הן היו בירושלים במגלשות של "המפלצת" בקריית יובל, והתלמידה פתאום התגברה על הפחד מהגובה של המגלשה. ההקלטה של הסיפור הזה יחד אתה נתנה עוגן להצלחה שלה. זהו, היא לא מפחדת, יש לה אומץ!

מהניסיון הרב שצברה היא התחילה להקליט בבית לבד, עם הסלולרי של אמא, סיפורים שהיא המציאה…

כשאני שואל ילדים "אילו סיפורים אתם אוהבים לשמוע?" רובם מציינים את הסיפורים שהקלטתי עם אותה תלמידה : "המלכה שלא רצתה לישון", "דגן המבולגן", "שוקל'ה וביצל'ה", "חנני שכחני", "ליבי והטעויות", ועוד הרבה.

התלמידה ומשפחתה עזבו את האזור כדי להיות יותר קרובים לבית ספר  רגיל שמשלב ילדים עם צרכים מיוחדים,

ואני נזכר בגעגועים

בהקלטות אתה,

ובדיבוב הכישרוני שלה,

שאתו היא עוד תגיע

רחוק מאוד…

ההתנתקות עברה גם על הורים שלי, שגרו אז בנווה דקלים.

בשנה ה-15 לגירוש פתחתי איתם את הזכרונות של הימים האחרונים בבית, ויצא הסיפור המרגש שלפניכם. עם כל הסיפור הקשה, השתדלתי לעדן את הדברים שיתאימו לאוזן של ילד, וכמובן שהסיפור יסתיים עם אמונה ולא בצער של האובדן.

בסיפור מוזכר חול שלקחתי מחצר הבית של הורי, עד היום מונח בבקבוק. חלק אצל הורי, חלק אצל הורי אישתי, וזה שכאן בתמונה- במדף אצלנו בסלון.

אגב, זאת היתה הפעם הראשונה שאבא שלי דיבר ממש על מה שהיה לו שם…

זאת שבאמצע וזאת שבצד

כשהייתי בבית הספר לא הייתי מהמקובלים. תמיד התכלתי עליהם בהערצה, קנאה, על תשומת הלב שהם מקבלים, על הכח שלהם לשלוט, לגרום לכולם לשמוע אותם.
לא שהייתי בודד, היו לי חברים טובים, וילדות נפלאה, אבל כשהייתי עם הרבה חברים, בכיתה, בהפסקות, במגרש אחרי הצהריים, קולי לא היה נשמע… אני לא נחשב. זאת היתה ההרגשה.
כמובן שזה השפיע על הבטחון העצמי, ואני לא עשיתי שום דבר יוצא דופן ממה שהיה בחברה. עושה לפי מה שכולם עושים.. לא חושב לחדש, או להיות שונה.
כשהתבגרתי התגברתי. למדתי איך לחיות את החיים שלי, איך להוציא את הכוחות והכשרונות שיש בי,ולא לתת למחשבות "מה יגידו עלי" לשלוט באישיות שלי.
רציתי לתת לילדים את האמירה הזו,
שיש בך משהו מיוחד ויקר, שאין לאף אחד,
גם אם אתה לא מקובל, או עם פה דומיננטי..
יש בך כח, ואל תפחד להוציא אותו.
אתה יכול להיות ביישן, אבל לא סמטוט.
אתה שווה.
המון.
את שני החלקים של הסיפור הקלטתי יחד עם בנות כיתה ו' בבי"ס שדה אליהו, שגם הן הכירו את התופעה מהכיתה, שיש את התלמידה שהיא באמצע, במרכז העניינים והחברות, ויש את זאת, שבצד, שאף אחת לא מתעניינת בה.
הפתרון שבסיפור מאוד מפתיע,
ואפילו מרגש…
אני בעצמי התרגשתי מההקלטה כשהיא יצאה.